עזרה בדרך

סיפוריהם של רופאים רבים שחצו ימים ויבשות כדי להגיע לישראל להתנדב החל מראשית המלחמה התפרסמו באתר דוקטורס אונלי וגם בכלי תקשורת אחרים. הפעם בחרנו להציג רופאים מבית, המתנדבים עבור חיילים ואזרחים שפונו מבתיהם. שיחה מעוררת השראה והערכה עם שלושה רופאים – אורתופד, גריאטר ורופא משפחה, שהרצון לעזור בער בהם מיומה הראשון של המלחמה ויצאו לדרכים לטפל ולהגיש עזרה.

אורתופד על הדרך

כשלושה חודשים מאז השמונה באוקטובר גמעה מכוניתו הפרטית של ד"ר אברהם פנסקי קילומטרים בין צפון לדרום כשהיא עמוסה בציוד אורתופדי, מזרן שניתן לפרוס בכל שטח ופיזיותרפיסט שמסייע. ד"ר פנסקי, אורתופד ילדים, מנהל מרפאה של קופת חולים כללית בבית שמש ואורתופד-מנתח בבתי חולים כמו קפלן והדסה, מעניק בזמנו הפנוי טיפולים בשטח לחיילים בצפון ובדרום.

על הסיבה שהולידה את היוזמה הוא מספר כי בשבעה באוקטובר גויסו בנו (צנחנים), חתנו ובן הזוג של הבת (שניהם לוחמי מגלן). "עשיתי מילואים בהתנדבות כאורתופד עד לפני שנה, וכעת חיפשתי איך לתרום. ביום א', ממש אחרי אותה שבת, פניתי ליחידה שלי במילואים והצעתי לעזור ובינתיים הלכתי למרכז אורתופדי שאני עובד איתו והצטיידתי במגני ברכיים, מגני קרסוליים ובכל מה שיכול לעזור בשטח".

הידיעה על אורתופד שרוצה לעזור עשתה לה כנפיים בקרב הלוחמים והפנייה הראשונה שהגיעה אל ד"ר פנסקי היתה מחובש פלוגתי ביחידת צנחנים, שסיפר על לוחם ביחידה שזקוק למגן ברך. "נסעתי לשדרות ובדקתי את החייל שאמר כל הזמן שהבעיה 'לא חמורה'. כששאלתי אותו למה הוא לא אמר למפקד שלו שיש לו בעיה, נימק ואמר ש'אם הייתי אומר למפקד שיש לי בעיות בקרסול, היו שולחים אותי ל'סורוקה' לצילום ואני לא רוצה לעזוב את היחידה. אני לא יכול בשום אופן להפסיק, אני חייב להיות עם החברים'". ההסבר הזה, שנגע לליבו של ד"ר פנסקי, חזר והושמע בפניו לא פעם ולא פעמיים.

ד"ר פנסקי: "טיפולים נעשו תוך כדי רעש הפצמ"רים, אזעקות שקוטעות את העבודה ומחייבות לרוץ למיגונית"

ד"ר אברהם פנסקי בבדיקת חייל. צילום פרטי

הנסיעות הבאות היו לצפון, בעיקר לטיפול בחיילי מילואים, רובם לפני תחילת שנת לימודים או עוסקים במקצועות בהם יושבים שעות ולא עושים פעילות גופנית ולפתע נקלעו לסיטואציה שבה מכשירים אותם בתוך זמן קצר לפעילות גופנית ברמה גבוהה - "לרוץ, לקפוץ, היו המון פציעות, נקעים בקרסול, חבלות בברכיים, כאבי גב תחתון ולא היו רופאים אורתופדים בשטח", הוא מספר.

ד"ר פנסקי הגיע לשטחי כינוס בגבול הצפון, בגליל העליון המזרחי והמערבי, ברמת הגולן וגם באזור הדרום, עשה מסדר חולים, פרש מזרן והתחיל לבדוק. "גייסתי גם פיזיותרפיסט - אביב שור (פיזיותרפיסט ב"כללית", מחוז ירושלים). אני בודק, מאבחן והפיזיותרפיסט מטפל בהתאם לאבחון".

לוחמים שנכנסו לעזה ונזקקו לאורתופד קיבלו טיפול בנקודה בעוטף, בסיכום מראש של ד"ר פנסקי עם מפקדיהם. באחד המקרים הוא טיפל בקצין שריונר על הכביש בצומת סילבר.

"הייתי בדרך לצפון, הגעתי לצומת כברי והכביש היה סגור בגלל ירי טילי נ"ט", הוא מספר. "המתנתי לפתיחת הכביש וקיבלתי פנייה מהדרום. אני לא יודע איך החברה' האלה שמעו עלי, אבל זה קרה כל הזמן. הקצין סיפר לי על הבעיה שלו והבנתי שהוא איש גדול. לא היה לי באוטו ציוד מתאים לגודל שלו ולכן פניתי לספק שאני מכיר ברחובות וביקשתי ממנו לחכות לי עם הציוד המתאים על הדרך.

"עשיתי פרסה והתחלתי לרדת דרומה. ברחובות אספתי את  מגן הברך בגודל המתאים והמשכתי לצומת סילבר. שם פרסתי על הכביש את המזרן, אבחנתי, נתתי לו את המגן ומרשם לתרופות והוא נכנס לפארם הסמוך כדי להצטייד. כשהצעתי לו לעשות קפיצה קלה הביתה ולהגיד שלום לבנות שלו, אמר לי, 'אני לא יכול לעזוב את היחידה'".

הפעילות בשטח, עם מזרן שנפרס בכל מקום שניתן, מלווה בקשיים לא קטנים. ד"ר פנסקי מספר על טיפולים שנעשים תוך כדי רעש הפצמ"רים, אזעקות שקוטעות את העבודה ומחייבות לרוץ למיגונית.

"היה מקרה שבו הייתי עם אביב הפיזיותרפיסט בשני בסיסים בגליל העליון. כשסיימנו יום, הגיע טלפון מיחידת אגוז שביקשו מאיתנו להגיע. למרות שהיינו מותשים, הסתכלנו זה על זה והחלטנו לצאת לדרך. נכנסנו לשטח הכינוס של היחידה והלוחמים היו המומים. זה היה חודש וחצי אחרי המלחמה. כל התקופה הזו הם לא ראו לא אורתופד ולא פיזיותרפיסט".

ד"ר פנסקי: "היו הרבה מקרים שבהם הודעתי למטופל שאני מתנצל אבל האמצעים דלים - ניתוחים אני לא יכול לעשות. אבל תמיד תמיד הם הודו לי בחום ואמרו שמספיק שבאת וראית וכל מה שעשית זה בשבילנו הכל"

ד"ר אברהם פנסקי וחייל מטופל בשטח כינוס בעוטף

"הגיע אלינו מאגיסט, לוחם שנושא נשק כבד, והראה חבישה שיש לו על האצבע המורה, האצבע שאיתה עליו לתפעל את הנשק ולירות. שאלתי אותו איך הוא יורה עם החבישה והוא אמר שאם היה צריך היה עושה את זה גם עם השיניים. הבחור סיפר שהוא שוער כדורגל באזרחות ושעבר ניתוח בגלל קרע בגיד. למעשה, הוא יכול היה לקבל פטור מהמילואים, אולם הרעיון הזה בכלל לא חלף בדעתו. שחררתי את החבישה שקביעה את האצבע בצורה לא נכונה ונתנו לו תכנית להמשך פעילות".

לעתים לא ניתן היה לתת טיפול בשטח, כפי שמספר ד"ר פנסקי: "היה מקרה של לוחם בצנחנים עם קרע ברצועה צולבת, שהיה מודאג מאוד לגבי ההשלכות. הסברתי לו שאין סיבה לדאוג. היו הרבה מקרים שבהם הודעתי למטופל שאני מתנצל אבל האמצעים דלים - ניתוחים אני לא יכול לעשות. אבל תמיד, תמיד, הם הודו לי בחום ואמרו שמספיק שבאת וראית וכל מה שעשית - זה בשבילנו הכל".

בשלב זה, ארבעה חודשים לתוך המלחמה, כשהצבא יותר מאורגן מבחינת התמיכה, ד"ר פנסקי החל לתת שירות בביתו. מזה כחודש מגיעים אליו חיילים בדרכם הביתה. גם אביב שור הפיזיותרפיסט השותף פתח מיטת טיפולים בסלון ביתו.

למותר לציין שכל הפעילות ההתנדבותית הזו נעשית תוך כדי סדר יום רגיל במרפאות ועומס לא קטן בחדרי הניתוח, שבהם חזרה הפעילות והתחדשה לאחר שניתוחי ילדים שהיו מתוכננים לחודשים האחרונים ונדחו שבו כעת ביתר שאת. 

פנקס מרשמים ותובנות מעודדות

גם פרופ' יורם מערבי יצא לדרך בשמונה באוקטובר. פרופ' מערבי, רופא ראשי במערך לגריאטריה ושיקום בבית החולים הדסה ומנהל מערך שיקום בקהילה של שירותי בריאות כללית בירושלים, יצא בשבוע הראשון לאחר פרוץ המלחמה לבתי המלון שבהם היו המפונים. עם פנקס מרשמים ביד, הידפק על דלתות בחדרי המלון ושאל אם זקוקים לגריאטר. הפניות לא הפסיקו לזרום מאז.

"חשבתי לעצמי איפה אני יכול הכי לתרום, במה אני הכי טוב ומבלי להתלבט יצאתי לדרך לכיוון המלונות. באתי ואמרתי, 'אני גריאטר', ובהתחלה שלחו אותי לחדרים, לרשום מרשמים לאנשים שיצאו מהבית בחופזה בלי לקחת תרופות. אחר כך כבר ארגנו קבוצות להרצאות", הוא מספר.

"יש לי ארבע התמחויות", מספר פרופ' מערבי. "אני מומחה ברפואה פנימית, אנדוקרינולוגיה, גריאטריה ושיקום. זיקנה, תחום שבו אני עוסק זה 30 שנה, נוגע להרבה היבטי חיים ובנוסף אני עוסק גם בגרונטולוגיה, חקר ההזדקנות. ההתנדבות שלי לא החלה עם המלחמה, אך בתקופת המלחמה היא קיבלה היבט נוסף".

מערבי עוסק כבר שנים בחינוך בתחום הזיקנה ומרצה בכל רחבי הארץ לאנשי מקצוע - רופאים, אחיות, פיזיותרפיסטים, מרפאות בעיסוק, עובדים סוציאליים וגם לקהל רחב, זקנים ובני משפחה, על האופטימיות שבזיקנה. הוא עוסק בנוסף בזכויות משפטיות של זקנים, כולל בשמירה על עצמאותם מול מנגנון האפוטרופסות ושותף בקידום הנושא ברמה ארצית מול מערכת החקיקה, המשפט, הרפואה ומקצועות אחרים. כמו כן, הוא מלמד בקורסים לארכיטקטורה על עיצוב מרחב באופן שמותאם לזקנים.

בין השאר לקח חלק כיועץ מוביל בתכנית הטלוויזיה "80 וארבע" בכאן 11, שנעשתה על פי מודל התכנית הבריטית באותו השם. התכנית מפגישה זקנים ופעוטות בני ארבע לטובת שני הצדדים. "האימפקט של התכנית הוביל לכך שמרכזים רבים בארץ פונים אלי בבקשה לסייע להם להקים מיזמים בין-דוריים. יש כיום כבר לא מעט גני ילדים הפועלים עם זקנים באופן קבוע ואפילו קמה קהילה של זקנות וזקנים לצד זוגות צעירים ותינוקות בדיור מוגן בין-דורי".

מיד לאחר השבעה באוקטובר היה ברור לו שהוא  מתכוון להתנדב, אך "חשבתי שקטיף תפוזים, כמו שעושים רבים מחבריי הטובים ביוזמה נהדרת, לא ימקסם את היכולות שלי. חשבתי במה אני הכי טוב ויצאתי לדרך".

פרופ' מערבי, שגם לפני המלחמה הסתובב כאמור בארץ בהתנדבות מלאה, החל לעשות זאת כעת ביתר שאת. הוא הגיע לכל מקום שבו יש ריכוזים של עקורים ושוחח איתם. בתקופה האחרונה הרצה לקהל מקיבוצי עוטף עזה, משדרות ומאופקים, מקריית שמונה ומשלומי. "אני משתף אותם בעמדה שלי שהמילים 'גימלאים', 'גיל שלישי' או 'אזרחים ותיקים' הן מילים מכובסות ושיהיו גאים להשתמש בתארים כמו 'זקני השבט', 'זקן ונשוא פנים'.

פרופ' מערבי: "די ברור לי שאלה אנשים שיחזרו לבית שלהם בכל מחיר. בין אם מדובר בקיבוצניקים שבנו את הקיבוץ או עולים חדשים משדרות שלא מדברים מילה בעברית"

פרופ' יורם מערבי. "ההתנדבות שלי לא החלה עם המלחמה, אך בתקופת המלחמה היא קיבלה היבט נוסף"

"בהתחלה העדפתי להגיע למי שנפגעו הכי קשה, חוו את הטראומות הכי קשות, אבל אח"כ הרחבתי גם למפונים אחרים. התחלתי מקיבוץ מעלה החמישה, לשם הגיעו מפונים מצפון העוטף, נתיב העשרה וזיקים וגם אנשים משדרות. זה היה כשבוע לאחר השבעה באוקטובר, ולא בדיוק ידעתי מה עברו האנשים שישבו מולי בחדר הקטן. בסוף המפגש הבנתי שבחדר היו אנשים שקמו משבעה וההרצאה עודדה אותם. הם ביקשו שאבוא שוב, ומאז הייתי אצלם כבר ארבע פעמים.

על תובנות בעקבות ההתנדבות בחודשים האחרונים אומר פרופ' מערבי: "די ברור לי שאלה אנשים שיחזרו לבית שלהם בכל מחיר. בין אם מדובר בקיבוצניקים שבנו את הקיבוץ או עולים חדשים משדרות שלא מדברים מילה בעברית. בשבוע הראשון הגעתי למלון ופתחה לי את הדלת עולה חדשה. השיחה מולה התנהלה בעזרת מתורגמנית. שאלתי אם היא צריכה תרופות ובזמן שאני מכין לה מרשמים, היא רותחת מולי על זה שפינו אותה מהבית ורוטנת: 'זאת מלחמה? אני חייתי בסטלינגרד, זאת היתה מלחמה! אני רוצה הביתה'. זקנים הם אנשים חסונים, הם שונים לטובה", הוא מסכם.

גם המכונית מגויסת

ד"ר מוקי גבעון הוא מומחה ברפואת משפחה עם תואר שני בבריאות הציבור, העוסק גם במחקר, עסק שנים ארוכות בהדרכה של מתמחים וסטודנטים והיה יועץ רפואי בתכנית לוט"ם - ליווי וטיפול מוכוון של "כללית". לאחר שפרש מעבודתו כרופא, שב ולבש את המדים בעקבות המלחמה.

"מעט לאחר פרוץ המלחמה החלטתי לתרום את חלקי כמו כל אזרח ישראלי שאינו מגויס", הוא מספר. "התנדבתי לכיתת הכוננות הרפואית באבן יהודה וקיבלתי תיק עזרה ראשונה של מד״א לשימוש במקרה של נפגעים כאן, במושבה.

"מיד כשהחלה המלחמה פניתי לכל מקום שעשויים להזדקק לרופא והצעתי לעזור. בשבוע הראשון ביקשו ממני להחליף את הרופא במרפאה באבן יהודה שגויס. עשיתי זאת כשבוע וכשהרופא חזר, ביקשו שאחליף רופא אחר שגויס בנתניה.

"כשהחלו לפנות תושבים מהדרום ומהצפון למלונות בהרצליה ובנתניה, הצעתי לעזור. בהתחלה הכל היה מאוד כאוטי והיינו צריכים להתארגן תוך כדי תנועה. כשהגעתי למלון, הקצו לי אולם קטן, די מוזנח, אך היה שם שולחן וכיסא. אנשים החלו להגיע לשם ואנו ניסינו ליצור אי של שפיות ולהגיש עזרה. חוץ מהציוד המינימלי שעלי, שולחן וכיסא, לא היה שם דבר, בטח שלא מיטה לבדיקות, אך הסתדרתי כמיטב יכולתי. היה אפילו מקרה שבו ביקשתי ממטופלת לשכב על שולחן כדי לבדוק לה את הבטן".

ד"ר גבעון: "עיקר הבעיה של המפונים כעת היא נפשית, מצוקה שמתעצמת בשל עקירה ושהות ממושכת מחוץ לבית. אני יכול להציע רק מילות נחמה. זה קורע לב. אני חוזר הביתה קרוע מהסיפורים שאני שומע"

ד"ר מוקי גבעון. "חוץ מהציוד המינימלי שעלי, שולחן וכיסא, לא היה שם דבר, בטח שלא מיטה לבדיקות"

כעבור ימים ספורים המחוז התארגן עם מכונית מסחרית קטנה ונהג. על המכונית הועמס ציוד רב – תרופות וציוד לעירוי, מכשירי מדידת לחץ דם וחום, זריקות לפי הצורך, בדיקות מהירות – שתן ומשטח גרון ואחות שהתלוותה.

"היינו מגיעים למלונות, פורקים את הציוד ופורסים. את האולם שהקצו לנו בכל מלון חילקנו לעמדה של אחות ועמדה של רופא. הטיפול בחולים קיבל צביון מסודר כשהמגשרות, המתאמות מול המפונים בכל מלון, היו עורכות רשימת המתנה. נתנו טיפול כמיטב יכולתנו",  מספר ד"ר גבעון, "עזרה ראשונה, רפואה מינימלית, באמצעים שהיו בידינו.

"ב'כללית' סידרו שאוכל להיכנס לתיקים הרפואיים של כל מבוטחי הקופה ועזרת המחשב הנייד יכולתי להיכנס לתיק הרפואי, בין אם מטופל מקרית שמונה או משדרות או כל מקום אחר בארץ. החיסרון היה חוסר גישה לתיקים ולהיסטוריה רפואית של מטופלים מקופות אחרות".

לפני כחודש הוחלט שאין צורך יותר במכונית המסחרית ששימשה לנסיעות הצוות. מאז, ד"ר גבעון שב ונוסע לבדו למלונות המפונים עם מעט הציוד הרפואי שברשותו. לדבריו, עיקר הבעיה של המפונים כעת היא נפשית. "אני פוגש אנשים שנפגעו בעצמם או שבני משפחותיהם נפגעו, אנשים משדרות שראו את הירי ברחוב מחלונות הבית, או מקריית שמונה ויישובי הצפון שבהם נפלו טילים. יש להם קשיים ממגוון סוגים ומצוקה מאוד קשה שמתעצמת בשל עקירה של כארבעה חודשים ושהות מחוץ לבית. חלקם גם מטולטלים ממלונות ברחבי הארץ. אני יכול להציע רק מילות נחמה, אבל יש גופים שונים שמנסים לתת להם עזרה נפשית. זה קורע לב. אני חוזר הביתה קרוע מהסיפורים שאני שומע.

"בתקופה הנוכחית כל אחד תורם כמיטב יכולתו. אשתי, שאינה רופאה, סורגת חם-צוואר וכובעים לחיילים. בתי, רופאה מומחית באנדוקרינולוגיה, נוסעת ביום החופשי שלה להתנדב בעזרה לחקלאים שזקוקים לידיים עובדות. כל אחד תורם כפי יכולתו. אני שמח שאני יכול לתרום מהידע והניסיון שלי כרופא".