במחקר שמצאיו פורסמו לאחרונה בכתב העת Arthritis & Rheumatology, חוקרים ביקשו לבחון את קיומה של נטייה גנטית משותפת בין אנשים עם דלקת מפרקים שגרונית לבין אלו עם אוטם שריר הלב כולל גורמי סיכון עיקריים לאוטם שריר הלב, ולהעריך את מידת החפיפה הגנטית, אם קיימת.
עוד בעניין דומה
החוקרים יצרו מחקרי אסוציאציה כלל גנומיים (GWAS, Genome-wide association studies) עבור חולי דלקת מפרקים שגרונית מקבוצה של 26,637 חולים שוודים וביקורות ללא המחלה. עבור אוטם שריר הלב, נתוני ה-GWAS נלקחו ממטא-אנליזה שפורסמה בעבר. המתאם הגנטי הגנומי הוערך באמצעות רגרסיית LDSCי(Linkage disequilibrium score regression). כמו כן, שיטת LAVAי(Local Analysis of Variant Association) יושמה להערכת מתאמים גנטיים מקומיים בכ-2,500 אתרים לא חופפים, כולל MHCי(major histocompatibility complex). מטופלי ביקורת ללא דלקת מפרקים שגרונית שימשו כפאנל הייחוס. החוקרים ביצעו הערכות מרובדות הן למתאם גנומי רחב והן למתאם גנטי מקומי על בסיס תתי-מדגמים של מטופלים עם דלקת מפרקים שגרונית סרופוזיטיבית או סרונגטיבית. בנוסף, הוערך המתאם הגנטי הגנומי בין דלקת מפרקים שגרונית לגורמי סיכון קרדיווסקולריים נבחרים כדי לחקור קשרים פליאוטרופיים.
לאחר בקרת איכות, מדגם ה-GWAS של חולי דלקת מפרקים שגרונית כלל 25,826 אנשים. תוצאות המחקר הדגימו כי המתאם הגנטי הגנומי בין דלקת מפרקים שגרונית לבין אוטם שריר הלב הוערך ב-0.13 (רווח בר-סמך 95%: -0.03-(0.29)). כמו כן, שישה אזורים הראו מתאם גנטי מקומי מובהק, אך אף אחד מהם לא הכיל SNPsי(single-nucleotide polymorphisms) המעלים סיכון לאחד משני המצבים. ההערכות היו עקביות הן עבור חולי דלקת מפרקים שגרונית סרופוזיטיביים והן עבור חולים סרונגטיביים. בנוסף, לא נמצאו מתאמים גנטיים מובהקים סטטיסטית בין גורמי סיכון לדלקת מפרקים שגרונית לבין גורמי סיכון לאוטם שריר הלב.
החוקרים מסכמים כי החפיפה הגנטית בין דלקת מפרקים שגרונית לבין אוטם שריר הלב היא מינימלית. בנוסף, נראה כי החפיפה הגנטית בין גורמי הסיכון לדלקת מפרקים שגרונית ואוטם שריר הלב אינה צפויה לתרום באופן מובהק לסיכון המוגבר לאוטם שריר הלב שנצפה בחולי דלקת מפרקים שגרונית.
מקור:
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
